פסק-דין בתיק ע"פ 10091/09

השופט י' עמית:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב יפו פ"ח 1012-07 (כב' השופטים ש' דותן, ד' גנות, ש' שוחט) לפיו הורשע המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1997 (להלן: החוק).

כתב האישום וטענת ההגנה

1.        לפי המתואר בכתב האישום, המערער הינו בן זוגה של נטליה שפירא (להלן: המנוחה) לה נישא באוקראינה בחודש יוני 2006 או בסמוך לכך. המערער התגורר עם המנוחה בדירה בעיר בת-ים (להלן: הדירה). מספר שבועות עובר לאירוע נשוא כתב האישום, עלו יחסיהם של השניים על שרטון והמערער חשד במנוחה שאינה נאמנה לו. כמו כן, הביעה המנוחה רצון לעזוב את המערער ולשוב לאוקראינה.

           ביום 21.1.2007, בסמוך לשעה 12:00, עזב המערער את עבודתו מוקדם מן הרגיל, והמתין בדירה לשובה של המנוחה מעבודתה. בשעות הצהריים, כאשר נכנסה המנוחה לדירה, סבר המערער כי היא מלווה בגבר אשר נמלט משנוכח לדעת כי המערער נמצא בדירה. המנוחה נכנסה לדירה והלכה לחדר השינה, שם החלה להחליף את בגדיה תוך חילופי דברים עם המערער במהלכם הבהירה לו כי היא שוקלת לעוזבו. בעודה מחליפה בגדים, קפץ המערער על המנוחה, השכיבה על המיטה, הוריד את תחתוניה למרות התנגדותה, והחל חונק אותה בצווארה בשתי ידיו בכוונה לגרום למותה. המערער המשיך לחנוק את המנוחה תוך כוונה לגרום למותה למרות צעקותיה ולא הפסיק ממעשיו גם כשהחלה לפרפר, עד אשר פסקו תנועותיה והמערער הבין שהפסיקה לנשום. לאחר האמור לעיל, כיסה המערער את גופת המנוחה בשמיכה.

2.        המערער הודה כי חנק את המנוחה למוות, אך טען כי למעשה ההמתה קדם קנטור, ולפיכך יש לבטל את הרשעתו ברצח, ולהרשיעו חלף זאת בעבירה של הריגה.

רקע הדברים ותמצית העדויות בפני בית משפט קמא

3.        בבית משפט קמא העידו בנוסף למערער מספר עדים, ביניהם אלנה לידרמן חברתה של המנוחה (להלן: החברה); אנטונינה רחמליביץ שעבדה עם המנוחה במקום עבודתה (להלן: העמיתה לעבודה); ובוריס פרידמן שהיה מנהל העבודה של המערער במאפייה בה עבד כאשר לא עבד כמאבטח (להלן: מנהל העבודה). אסקור בתמצית את הרקע וסיפור המעשה כפי שעולה מהעדויות השונות.

4.        המערער עלה לישראל מרוסיה בשנת 1999 והכיר את המנוחה בשנת 2005, עת עבד כמאבטח במועדון לילה. בין השניים התפתחה מערכת יחסים זוגית והם עברו להתגורר יחדיו. בהודעותיו ובעדותו סיפר המערער כי התנהגותה של המנוחה בעת שיצאו כזוג לא מצאה חן בעיניו, שכן נהגה לצאת לבדה עד השעות הקטנות של הלילה ולהשתכר (עמ' 103 לפרוטוקול). לפיכך, נפרדו השניים והמנוחה גורשה לאוקראינה, מפני ששהתה בישראל שלא כדין. במהלך תקופת מעצרה של המנוחה, עובר לגרושה מן הארץ, חודש הקשר בין השניים, והשניים נישאו בשנת 2006 באוקראינה. המנוחה חזרה לארץ מצויידת במסמכים חדשים כולל שם משפחה שונה, וקיבלה אשרת שהיה בישראל למשך ששה חודשים.

5.        בשבועות הראשונים להגעת המנוחה לישראל ולחיים המשותפים בין בני הזוג, שררו יחסים טובים ביניהם, אולם לאחר מספר חודשים עלו יחסיהם על שרטון. לטענת המערער, המנוחה החלה להתגרות ולהקניט אותו, ואמרה לו שהוא אינו מספק אותה מבחינה חומרית-כלכלית ומבחינה פיזית (עמ' 106 לפרוטוקול, שורה 28 והלאה). עוד סיפר המערער כי המנוחה החלה לחזור הביתה בשעות מאוחרות ולקבל שיחות טלפון ממספרים חסויים, והוא חשד כי היא בוגדת בו (הודעה מיום 23.1.2007). המערער שאל את המנוחה לפשר שיחות הטלפון והמנוחה השיבה לו כי מדובר בטלפונים של חברות. המערער לא הסתפק בתשובה זו והחל לבדוק את זהות המטלפנים, התקשר למספרים שהופיעו על הצג, וגילה לדבריו כי מדובר בגברים (תמליל 40/07 עמ' 13-12).

6.        העמיתה לעבודה סיפרה כי המערער היה מתקשר למנוחה בזמן עבודתה כל "רבע שעה ולא היה נותן לה לעבוד" ואף היה מתקשר אליה מדי מספר ימים ומספר לה שהוא חושד במנוחה שהיא בוגדת בו. עוד סיפרה כי המנוחה שיתפה אותה בדברים, וסיפרה לה כי המערער לקח ממנה את המכשיר הסלולרי, כי אינה יכולה להמשיך כך ביחסיה עם המערער, שהיא מפחדת לקנות לעצמה דברים שמא יחשוש המערער שקיבלה אותם במתנה מגבר כלשהו, כי המערער מנע ממנה לעיתים להיכנס לדירתם, קילל והשפיל אותה ואיים עליה שיגרש אותה מהארץ, וכי בדעתה לעוזבו (ת/29).

7.        בשבועיים שקדמו לאירוע מושא כתב האישום גברו המחלוקות בין בני הזוג. המערער סיפר כי באחד הלילות, בשעה 4:00 לפנות בוקר, הוא יצא לקנות סיגריות וראה את המנוחה יוצאת מתוך רכב לבן, שעצר במרחק מה מדירתם. המערער שאל את המנוחה בדבר זהות הנהג וזו השיבה לו כי מדובר בידיד של בעלה של חברתה. המערער פנה אל הבעל של החברה על מנת לברר אם יש לו ידיד עם מכונית מהסוג שראה, והלה השיב לו בשלילה. או-אז טענה המנוחה כי מדובר בחבר של החברה עצמה, וכי לא רצתה שהדבר יתוודע לבעלה של החברה. בעקבות המקרה, התגלע ויכוח בין בני הזוג, והמערער דרש מן המנוחה שתאסוף את חפציה ותחזור לאוקראינה (מט 34/04, עמ' 13-12). במקרה אחר בו התרחש ויכוח בין בני הזוג, אף התקשר המערער להוריה של המנוחה וביקש מהם ש"יקחו את הבת שלהם חזרה" לאחר שנעדרה מן הבית "ללא רשותו" במשך זמן רב (מט 34/07, עמ' 20-19).

8.        ביום שישי שקדם לאירוע מושא כתב האישום, שב המערער מעבודתו בשעה 3:00 לפנות בוקר ולא מצא את המנוחה בדירה. המערער התקשר לטלפון של המנוחה ולא נענה, ורק כעבור שעה התקשרה אליו והודיעה לו כי היא נמצאת במועדון לילה עם החברה ואינה יודעת מתי תשוב. המנוחה שבה לדירה, לגרסת המערער, רק למחרת היום בשעה 13:00, כשהיא בגילופין, וביקשה את סליחת המערער והשניים התפייסו (עמ' 111-110 לפרוטוקול).

9.        ביום ראשון שלאחר מכן, בוקר יום האירוע, יצא המערער לעבודתו במאפייה בסמוך לשעה 5:00 בבוקר, והחל משעה 7:28 התקשר 8 פעמים לטלפון של המנוחה (ת/8; עמ' 132 לפרוטוקול), לטענתו, מאחר שרצה לוודא כי התעוררה בזמן לעבודתה ורצה לאחל לה בוקר טוב. כשעומת עם מספרן הרב של השיחות השיב המערער כי הוא זוכר שהמתלוננת ענתה לו "בטון גס" וחשב ש"אולי קרה שם משהו" ורצה "לדעת מה קורה" (עמ' 133 לפרוטוקול, שורות 16-15). המערער אף התקשר לחברתה של המנוחה בסמוך לשעה 10:00 וסיפר לה שהמצב בינו לבין המנוחה רע. החברה השיבה למערער כי למנוחה נמאס מהמריבות והיא מעוניינת לשוב לאוקראינה. לדברי החברה "זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הבין שהיא בעצמה מעוניינת לעזוב אותו" (ת/37, שורות 38-35). בסמוך לשעה 12:00 פנה המערער למנהל העבודה שלו וסיפר לו שיש לו בעיה משפחתית וכי אשתו רוצה לעזוב אותו. מנהל העבודה שחרר את המערער מהעבודה והלה נסע לדירתו (ת/39, שורות 10-6).

10.      המערער הגיע לדירה בסמוך לשעה 13:00, לדבריו מתוך כוונה לנסות וללבן עם המנוחה את עתיד יחסיהם. בדרכו קנה עבור המנוחה מנת שווארמה ושאל סרטי וידאו על מנת לשמחה (עמ' 112 לפרוטוקול). כעבור כחצי שעה, בעודו יושב בסלון הדירה, שמע המערער את מפתח הדלת וקם ממקומו לכיוון דלת הכניסה (ת/2, צילומים 40-39) על מנת לפגוש את המנוחה. לדבריו, ראה את ראשה של המנוחה שהיה מופנה הצידה ומאחוריה גבר. בתחילה המנוחה לא הבחינה בו עומד בתוך הדירה, אך משראתה אותו, ראה המערער את הפחד בעיניה והיא שאלה "אתה כאן". המערער נותר "בשוק" כלשונו, והגבר האלמוני סב על עקבותיו ונמלט (עמ' 114 לפרוטוקול).

           המנוחה נכנסה לתוך הדירה ופנתה לחדר השינה, והמערער נותר עומד על מקומו כ-4-2 דקות, ולאחר מכן נכנס אחריה אל חדר השינה. המערער שאל את המנוחה "מדוע" והמנוחה השיבה לו שהוא "זבל בעיניה", ש"אין לה מספיק כסף ושאני בעל לא לעניין" (עמ' 115 לפרוטוקול, שורות 23-19).

           תוך כדי חילופי הדברים בין המערער למנוחה, התקבלה שיחה למכשיר הטלפון של המנוחה. המערער ענה לשיחה, ושמע קול גברי. המערער מסר את הטלפון לידי המנוחה, שענתה לשיחה במילים "אני אתקשר אליך אחר כך כעת אני לא יכולה" (עמ' 115 לפרוטוקול, שורות 31-27). המערער שאל את המנוחה לזהות המטלפן וזו השיבה לו בבוטות כי זה לא עניינו, וכי מדובר באדם העוזר לה למצוא מקום עבודה (עמ' 116 לפרוטוקול, שורות 20-1). המערער סיפר שבשלב זה חש ש"כל מה שחשבתי בזמן האחרון, שזה באמת הגבר שהגיע יחד איתה, שפשוט כל החיים שהיו לפני, שכל זה נהרס" (עמ' 116 לפרוטוקול, שורות 23-22).

11.      המערער החל לחנוק את המנוחה, ולאחר שהבין שאינה עוד בחיים, יצא מהדירה וקנה שני בקבוקי וודקה. עוד סיפר, כי מידי פעם חזר להסתכל על הגופה, מפני שחשב שאולי היא עדיין חיה (עמ' 120 לפרוטוקול, שורות 2-1). לאחר מכן, התקשר המערער לאמו ולאמה של המנוחה, וסיפר להן כי הרג אותה. בהמשך התקשר לחברתה של המנוחה ולמנהל העבודה שלו וסיפר להם כי המנוחה אינה עוד בין החיים. לבסוף, התקשר המערער לחברו לעבודה והציע לו לבוא ולקחת את תכשיטיה של המנוחה.

12.      למחרת היום בשעה 11:35, התייצב המערער בתחנת המשטרה וסיפר כי רצח את אשתו. בתחקור הראשוני סיפר המערער כי הגיע לדירה בה התגורר עם אשתו "מצא אותה עם גבר זר, כשהגבר ראה אותו הוא ברח מהדירה ואז רצח את אשתו". לשאלת החוקר כיצד ביצע את הרצח, סימן המערער בידיו סימן של חניקה (ת/18, שורות 9-8).